מכתב מאפרת, חברה של המשפחה

רון היקר והאהוב,

החלטתי לכתוב לך ולא עלייך, כי הידיעה שהלכת מאיתנו שאתה עדיין בשיא של חייך ...קשה וכואבת לי מאוד.

רון, ההכירות שלי איתך היתה דרך מרפאת השיניים... ועוד אז, יכולתי לראות כמה אתה באמת יחיד ומיוחד... יפה תואר (וכמו שאומרים 'חתיך הורס')... מבריק ואינטילגנט, מבין מיד בכל נושא ועניין את כל הדקויות... וכמו כל אומן מוכשר ויחודי, גם אתה היית פצוע ומיוסר בנפשך... משום שלקחת כל דבר בשלמות וברצינות... וזה גם ניכר מאוד בצילומים המקסימים שצילמת ובציורים המיוחדים שצירת... (מזכיר לי כמו ואן גוך).

אין נחמה ואין מזור לכאב שהשארת למשפחתך ולכל אוהביך... אבל יש תקווה ויש תפילה גדולה שאתה רון נמצא עכשיו במקום טוב... מקום שבו יש לך שלווה ורוגע... ומשם אתה אומר לנו - "הכל אצלי בסדר, אני מרגיש טוב... למה אתם דואגים כל כך?"

רוצה אני לדעת ששם אתה הצלחת לפרוץ את המחסום שהיה לך פה... ושאתה פורח ומביא לידי ביטוי את כל הכישרונות החבויים שלך... ואת כל הידע הרב שיש לך...

רון, ההליכה שלך היא רק פיזית... רוחנית וריגשית אתה כל הזמן נמצא בין משפחתך האוהבת (אמא בתיה ואבא אבישי ואחיותך עינת וטליה) ובין כל אוהביך! ולמרות כל זאת, מאוד מאוד מתגעגעים לך... ומצפים לראותך ולו לרגע, ולו לחיבוק קצר

אפרת בן צרויה.