מכתב מעדי, בת דודה של רון

לקח לי הרבה זמן לכתוב ואני עדיין לא בטוחה שהצלחתי לכתוב את מה שרציתי אבל... אם אכתוב את זה סימן סופי שאתה לא כאן ואני חושבת שהחלטתי בשנה הזו להדחיק את העובדה הזו עד כמה שניתן.

בוואטסאפ יש לי מזכרת אחרונה ממך ובכל פעם, כשאני מתגעגעת או חולמת עליך (ותתפלא – זה קורה לא מעט), אני מוציאה את הטלפון ומאזינה לכמה שניות שהקלטת לי בפעם האחרונה לקראת פגישתנו. אני מאזינה לך כמה פעמים ברצף ואתה כל כך חי שאף אחד לא יכול לספר לי שההדחקה שלי לא עובדת.

היו לנו המון ויכוחים ואני לא אזכיר אותם כי הם שלנו – ביננו, הם שייכים לקשר המיוחד שנבנה ביננו שהוא רק שלנו ואין לו אח ורע לקשרים אחרים. אבל בכל זאת, ישנם דברים שאני כן יכולה לספר עליהם, כאלה שאפילו אתה לא תכעס עלי אם אגלה לעולם – כאלה שאולי יגרמו לך להסמקה ולעינך להשפיל מבט של צניעות, מהמאפיינים הבולטים שלך.

אתה יפה - מעולם לא האמנת בזה אבל כל חברותיי, אז בימי שישי, היו מתקשטות לכבודך.

אתה חכם - אולי חכם מידי כי ההתפלספויות איתך הפילו אותי מהרגליים ובפילוסופיה יש לי כמה קרדיטים אקדמיים.

אתה אדם נפלא – שמת לב לזה? כולך טוב לב, אוהב זולת ובעלי חיים.

אתה צייר מוכשר - איך חשבת שלכולם יש כישרון ציור אינטואיטיבי כל כך? הו, כמה פעמים התחננתי בפניך שתסכים לעבוד איתי?

אתה צלם גאון – כזה שרואה הרבה מעבר לפריים, וגם עם צלמים יש לי כמה קרדיטים...

אתה עקשן גדול שלא מוותר - כי זה מה שהיית ורק הצטערתי שאתה לא מעקש על הדברים שהיו חשובים, בעיני. 

אתה האדם שהרגשתי הכי קרובה אליו למרות מרחק פיזי ולמרות שלא היינו בקשר יום יומי תקופות ארוכות ידעתי שהחלק הזה שמור לי, כמו חזרה הביתה בסופו של יום סוער.

אני אמשיך לחיות תחת הדחקה כי המנגנון הזה שומר עלי ושומר עליך חלק בחיי – על כל הדברים שביננו (וישנם כאלה, ועוד איך!) אמשיך לשמור ולא לשכוח לעולם.

אוהבת אותך

עדי.